21.1.2018
דליהלה יקרה!
היום היית אמורה לחגוג יומולדת 70 ואת נשארת לנצח רק בת 12, גם היום אני לא מפסיקה לבכות כשאני נזכרת בך ואני כבר בת 71 וחצי. בעוד חמישה ימים יהיה התאריך העברי בו הלכת מאיתנו, ב-י' בשבט לפני 58 שנים.
את ההמשך כתבתי לך לפני שנים ואני שולחת לך את זה עכשיו:

דליהלה יקרה!
מאז שמלאך המוות הושיט לפתע את ידו הארוכה ותלש אותך מאיתנו, (טוב שלפחות חיכה שתחגגי את בת המצווה), לא היה לי האומץ לכתוב לך, בעיקר כדי לבקש ממך סליחה.
סליחה על כל הפעמים שהייתי מפליקה לך, סליחה שהייתי מסלקת אותך כשהיתה באה אלי חברה, סליחה שהייתי לועגת לך כשהתלוננת שאת לא יכולה… כי את חלשה, לא ידעתי דליה'לה שהיית כל-כך חולה, אף אחד לא ידע, היה כבר מאוחר כשזה נודע. את זוכרת את הארוחה המשפחתית שלנו שהיתה איתך האחרונה,? אני זוכרת איך לחצתי עליך להוכיח שגם את יודעת את הריקוד "הרועה הקטנה"? התערבנו על 10 גרוש, זכית בהתערבות אך לא הספקתי לשלם לך כי בסוף הריקוד נפלת על הרצפה ויותר לא קמת. כעבור שבוע נטמנת באדמה.
לעולם לא אשכח את הפעם האחרונה שראיתי אותך בבית החולים בפרפורי גסיסה, ואת, כל כך עדינה, חייכת אלי כשהכניסו אותי לחדרך, שחלילה על כאביך לא אדע. כשהוציאו אותי משם אחרי כמה דקות כדי שלא אראה אותך מפרפרת , לא ידעתי שהביאו אותי כנראה להיפרד ממך, או שאת תפרדי ממני. הייתי בשוק. לא הבנתי בכלל שזו לנו יחד הפעם האחרונה, שזו פרידה, כה כואבת, כה ארורה.
כמה שעות לאחר שראיתי אותך, זה היה בשבת בצהריים, אמא ואבא חתמו לבקשת הרופאים לנתח אותך, כשהסבירו להם שאם זה מאוחר בשבילך אז לפחות הרופאים יוכלו כך לדעת מה קרה לך כדי להציל בעתיד ילדים אחרים אם אי אפשר יהיה להציל אותך, ואז, הצוות הרפואי יחד עם פרופסור שיבא בעצמו, דחפו את מיטתך בריצה בהולה לחדר הניתוח.
. בלילה, לאחר הניתוח, אמא סיפרה לי שהספיקה לשאול אותך: "דליהלה, את שומעת אותי?" ואת ילדה בת 12, הנהנת רק בראשך ל"הן". כעבור כמה דקות דפקו הרופאים על דלת החדר בו אמא ואבא שהו, השעה היתה שתיים ושלושים לפנות בוקר כשנפחת את נשמתך.
כשהתעוררתי בבוקר אמא ואבא ישבו על המיטות שלי ושל אורנהלה הקטנה ובכו. כששאלתי לשלומך ענו לי בבכי שאת איננה כבר איתנו. אני זוכרת כאילו היה זה הרגע שלא תפסתי מה זאת אומרת איננה, לא הבנתי למה הכוונה למרות שהייתי כבר בת 13 וחצי. הלוויה שלך דליהלה, היתה לי בחיי ראשונה, המראות שקוברים אותך באדמה לא עוזבים אותי עד היום, כל פעם שמצליחים לשכנע אותי לבוא לאזכרה, עם אורנה'לה ודורון שנולד אחרי שנעלמת לנו, קשה לי עם זה עד היום נורא ואני מקוה שאת סולחת לי שאני ממעטת לבקר אותך כי כל פעם מחדש שאני עומדת ליד קברך אני שואלת את עצמי למה? למה נתנו לי לעמוד ולראות מקרוב איך מניחים אותך באדמה, לראות איך שמים עליך אבנים כבדות ואת נמחצת מתחתן? למה אף אחד לא נעמד בשניות האלה ביני לבינך להסתיר את זה מפני? למה כל חיי אני סוחבת איתי את המראה הנורא הזה בנוסף לרגשות אשם איומים שרדפו אותי שנים על שהכרחתי אותך דליהלה לקום ולהוכיח שגם את יודעת את הריקוד "הרועה הקטנה"? למה התערבתי איתך, אולי אם לא היית רוקדת היית חיה עוד? למה אמא שלנו, האהובה שהיתה כל כך שבורה, התייחסה אלי כאל בוגרת וסיפרה לי אחרי מותך את מה שאמרת לה בבית החולים, שאת מפחדת למות, שאת לא רוצה למות? גם המילים האלה מצלצלות באוזני כל החיים בנוסף לרגש האשמה הכל כך כבד שנשאתי כל השנים.
כל זה קרה כשגרנו בתל גנים ואז, כשהסתיימה שנת הלימודים, אני סיימתי את כיתה ח' ואורנה את כיתה א', אבא ואמא, שלא יכלו יותר לראות מחלון המטבח את הכיתה שלך בחצר בית הספר משחקים בהפסקות, (תלמידי כיתה ו" שעלו בלעדיך לכיתה ז"), החליטו לעבור לגור ברחובות, שם היתה רוב המשפחה. שם גם נקברת. הם רצו להיות קרוב אליך וגם בזה גרמו לי עוול נורא. במקום לשבת ללמוד בכיתה הייתי מגיעה על אופני לקברך, יושבת ובוכה, לא מצאתי לעצמי שנים מנוחה, רדפו אותי בלי סוף רגשות אשמה.
אני יודעת שלו יכולת היית שולחת לי מכתב, בו היית כותבת שאפסיק לקשקש ומה פתאום... ושמה שאת זוכרת זה איך בלילות אותך הייתי מצחיקה. זה לא יעזור דליהלה, כי עד היום כשאני חושבת עליך, גם עכשיו, אחרי יותר מ 50 שנה אני חוזרת להיות ילדה ועדיין בוכה.